ציונות ויהדות

ההגדרה: ציונות היא ניסיון נפל של הפיכת שם תואר לשם עצם.

לפני העידן החדש, היהודי היה – יהודי רוסי, יהודי אנגלי, יהודי הונגרי,  דהינו, יהודי הוא ‘שם עצם’, ו’אנגלי’, ‘רוסי’ וכו’ הם שמות תואר של ‘היהודי’. אולם תפיסה זאת היא נחלת העבר הטרום-מודרני שנשמרה בשפה אך חדלה מהעולם. במציאות המודרנית, יש ,רוסי יהודי, אנגלי יהודי וכו’, כמו ‘אנגלי קתולי או רוסי אורתודוקסי’. דהינו, יהודי היה לשם תואר. ציונות ניסתה שוב להפוך את היהודי לשם עצם, וכשלה. “היהודי סתם” אינו קיים בדומה ל”הומוסקסואל סתם”, או “קתולי סתם”. הציונות גם כשלה כשלון מוסרי שאנו עדים לו. המאמר הקצר הזה נועד אך ורק לקורא המסכים לפחות עם הקביעה השניה, כי תהום נפערה בינם לבין הסבורים בצידקת דרכה של מדינת ישראל.

השאילה הסמנטית הזאת – שם העצם או שם הפועל – היא בנפשנו אנו, הישראלים. לא לנו הגישה של היהודים האמריקאים ואירופאים לפיה הכשלון המוסרי של הציונות אינו משליך על היהדות. הגישה שלהם נועדה לתת אליבי ליהודי בחו”ל, אך לנו היא לא מועילה. יתירה מזאת, יהדות העולם הינה הגורם המדרבן את ההנהגה הישראלית לבצע את פשעיהם, היא היא האשמה לא פחות מאשר האלופים ברק ושרון. לכן אנו, הישראלים, חייבים ליצור שיח אחר, אשר יענה לצורכינו, ולא להסכים עם הגישה של יהודיי חו”ל המתקדמים ונפלאים. במלים פשוטות, השאילה היא “מי אשם?” ומי ישלם בעבור האשמה: יהדות העולם או אנחנו הישראלים. כמוכם אחי נאלץ אנוכי להסכים למינוח ‘אנטי-ציוני’ שנכפא עלינו על ידי בני בריתנו היהודים האנטי-ציונים, כי המינוח האחר נתפס כ”אנטישמי” רחמנא ליצלן. אולם ציונות קמה ונבנתה על הפנמת השיח האנטי-יהודי, ובלעדיו אינה מובנת.

בעידן התרום–מודרני היוו היהודים כעין אירגון בינלאומי והיהודי היה כעין בעל נתינות כפולה. נאמנותו הייתה מחולקת בין ארצו ומלכו לבין העלית היהודית. ההשכלה החלישה את השליטה של העלית ביהודים, ואירגון זה החל להתפורר. הייתה זאת תופעה ברוכה כי יהדותו של האדם היא רק תכונה בין תכונותיו, ודי דוחה, ובצדק דחתה את היהודי המודרני ואף חלק של אבות הציונות (“שלילת הגולה”). ממנדלסון ועד הרצל וא.ד. גורדון, ממארקס ועד טרוצקי, הסכימו בני היהודים שיש להפרד מיהדות. אולם ציונות בחרה בדרך הכושלת והחליטה למצות את המאוחד ליהודיי ארצות שונות, ויצרה את המפלצת הכפופה לעלית היהודית.  כך נשכח המסר האנטי-יהודי של אבות הציונות.

ליהודי היה מקום בעולם התרום-מודרני – כגורם ממריץ, כמתווך, כבנקאי לעיסקות בעלות סיכון גבוה, כגורם הנאמן לשליט ושנוא בעם, כדמות שוליים הניצבת בין גנב לזונה לשיכור. אך גם אז לא היה צורך בכל כך הרבה יהודים, ועוד במדינה של יהודים. יש מקום לזונה בשולי החברה, אך האם יש מקום למדינת הזונות? זונה יכולה להיות טובה – גיבורת “האיש הטוב מסצ’ואן” של ברכט, הזונות הטובות של רמארק ומופסאן, רחב הזונה ומי לא. אך הן טובות למרות העיסוק בזנות. חברת הזונות גרועה מכל זונה בנפרד. כך גם יהודי – הוא יכול להיות טוב למרות היותו יהודי. לכן חברה של יהודים היא גרועה מכל יהודי בנפרד. ציונות ניסתה לחסל את היהדות השנואה עליה על ידי בניית “היהודי החדש”, אך יצרה את מגבר היהדות. התכונות הרעות של יהודי הפכו לתכונות החברה הישראלית.  בצדק מסוים אמר אלן דרשוביץ הציוני הלוהט, שמדינת ישראל היא היהודי של קהילת האומות. לכן היא מחרחרת מלחמות, תומכת ברודנים מאידי אמין ועד ברלוסקוני, מסרסרת זונות, מוכרת נשק וכלי עינויים, משליטה טרור בגוים, מלבינה כספים וכו’. התנהגות זו היא נגזרת מיהדותה.

אולם ישראל אינה מנהיגת היהודים, אלא מקום מקלט ליהודים ‘בלתי מוצלחים’. היהודי ‘המוצלח’ הוא נשאר בארצו ושם מנהל את מלחמת הקיום שלו. אלה הם מארק ריץ’, סטיבן ספילברג, ולדימיר גוסינסקי. היהודי ‘הלא מוצלח’ הוא בעצם אינו יהודי, ובלא ציונות היה מתמזג בחברתו ‘הנוכרית’. הציונות שלחה את ‘הלא יוצלח’ לישראל, והחזירה לעלית היהודית את השליטה בו.

לכן עלינו, על אנשי התודעה המתקדמת בישראל שומה להנתק מיהדות ולהפוך לפלסטינאים. לשם כך יש לנתק את הקשר עם העלית היהודית בעולם, לחדול מאינדוקטרינציה יהודית, לתת לישראלים להתמזג באיזור. היהודים החרידים שישמרו על דרכיהם בחופש פולחן גמור, בלי אילוצי גיוס, ואחרים יהיו לפלסטינים, חופשיים מכל אמונה או נוצרים או מוסלמים לפי נטיית ליבם. דמוקרטיה (עם כל מגבלותיה שאנו ערים להן) נותנת לנו את הכלי לכך: יש לבטל את כל החוקים המשליטים את העליונות ונפרדות יהודית, להחזיר את הבתים ואדמות שנגזלו מאיקרים בגין דתם או לאומיותם, לתת זכות שיבה לבני הארץ הגרים בניכר. במקום טיפוח הגאוה היהודית יש לטפח את אהבתנו לארצנו הסורית הפלסטינית ולאחינו ילידי הארץ השורשיים.

אין למזוג יין חדש לנאד בלוי, ולכן לא הצליחו הטובים בין הציונים במשימתם. הפרדות מיהדות, ומקיום הנפרד, היא הפתרון. אנו בני היהודים, אך גם אחינו הפלסטינים הם בני היהודים, אולם התכונה שעשויה לאחד אותנו היא אהבת הארץ ואדם הגר בה.

חלק מרעיונות הללו הועלו על ידי ‘הכנענים’, אך בגאוותם היתירה הם האמינו ביתרונום על פני הפלסטינים וביכולתם להיות לגורם המוביל. צדק יצחק דויצ’ר באומרו שיהודיי העולם יתמכו בכוחות הכי אפלים בישראל. כך קרה, ולא לשוא נבחר שרון בעזרת תמיכה אדירה של הגורמים הניאו-קונסרווטיביים בארה”ב. יש לדחות את הגאווה היא HUBRIS, החטא הקדמון של היוונים, ולבנות ולהיבנות על ידי התמזגות עם בני הארץ.

אין זו דרך קלה ויש בה שלב ביניים אפשרי, הוא הכרת הקהילות השונות מהן מורכבת אוכלוסיית הארץ. במקום דיכוטומיה של יהודי – נוכרי, יש להכיר בקהילות של יוצאי מע’רב, הרוסים, “הישראלים” (בני העלית האשכנזית), ובני הארץ הפלסטינים על גווניהם. הזהות היהודית תשמר לבני העדה החרדית הרוצים בכך. חוק אחד יהיה לכל תושבי הארץ, ומדינתנו תחדול להיות “מדינת העם היהודי” ותיהי למדינת כל אזרחיה.